תמונות דיוקן באבן-סרטון

ש. טוקר - ציור באבן

מרוחקים במשך דורות מהבניה והפיסול, לא בנקל מצאנו את הדרך לאמנות באבן. ואמנות זו הלא עתיקת יומין היא אתנו ועדים לכך אבני הגזית בשרידי בתי הכנסת העתיקים שלנו, בעלי אורנמנטיקה יהודית מקורית, המצבות על בתי הקברות בכל תפוצות ישראל. פרופ' שץ טיפח, כידוע, בין תלמידיו את החיבה לפיסול הבארליאפי (ידועות יצירותיו בבארליף על נושאים יהודיים) ולאמנות הקרמיקה, שהתפתחה כה יפה בשנים האחרונות. אני מזכיר את שמו של הפרופ. שץ הואיל ואחד מניסיונותיו הרבים להחייאת אמנות האבן היה הציור על גבי חרסינה. שץ התכוון להחיות במובן ידעו, את האמנות העתיקה של ציור על גבי כלי חרס או זכוכית (דוגמת הציורים היהודיים העתיקים על גבי זכוכית), או אולי רצה ליצור דוגמת ציורי דלפט ההולנדיים שעל גבי חרסינה, כעין אמנות בעלת אופי עממי, יהודי, ניסיונו היכה שורשים הודות לכמה מתלמידיו, שהיו גם אמנים וגם אומנים מוכשרים, אולם ברבות הימים נעלמה "החרסינה המצויירת" מהשוק הארצישראלי.
המצאה טכנית חדשה וניסיון אמנותי רב עניין, הדומה מכמה בחינות לניסיונותיו של פרופ. שץ, יש לציין את עבודותיו של שמואל טוקר, פועל בניין מהוותיקים בארץ (מקבוצת הבנאים בחיפה) מומחה לעבודות טיח ושיש מלאכותי. טוקר מצייר, או יותר נכון, יוצק ציורים באבן בעזרת חומצות מתכת שונות, המשמשות מבחינה כימית יסוד למלט צבעוני ולצבעים ממש. לפנינו טכניקה מייגעת של יציקת לוח שיש (מזוין ברזל) יחד עם הציור על כל פרטיו הצבעוניים – כל זה בחומרים שאינם נוחים כלל וכלל. לטכניקת הציור הידוע לנו (מכחול או סכין), נחוצה לא רק זריזות מצד האומן המכיר היטב את החומר על כל תכונותיו הכימיות, אלא גם כשרון האמן השולט בחומר הפוליכרומי. לבסוף, אחרי גמר היציקה מתחילה עבודת הליטוש, וזאת היא גמר המלאכה של "הנצחת" התמונה, על גבי האבן ובפנימיותה – מי שזוכה להיכנס לשיש זה תמונתו נשאר לעד. הציור המוכן חי במזיגתו הבאה של צבעיו הוא וגווני גווניו של הרקע, אשר לכולם יחד נוצרים ע"י גידי השיש המלאכותי וכתמיו.
שנים אחדות – קשות – עובד טוקר כדי להוציא ל"אור היום" את המצאתו. כיום הוא יכול להתברך בהישגיו המאפשרים לו להשתמש בהם כחומר ביד היוצר. הוא התחיל בפורטרטים של גדולי הדור: צ'רצ'יל, רוזואלט. מבין אישנו בחר לו את דוב הוז ואת הנרייטה סולד. אזכיר רק את "צ'רצ'יל בתלבושת ערב". פנים רציניים המביעים מרץ – זהו איש המערכה. הפורטרט עשוי צבעים בהם גובר החום והשחור. ועוד פורטרט של צ'רצ'יל - אולי צ'רצ'יל הסופר , הצייר, הבנאי – על החיוך הקל המרחף על שפתיו, הפורטרט עשוי טונים חיים יותר, צבעים חמים יותר. תמונה מוצלחת, משוללת כל תכונה של תצלום – הוא הפורטרט של הנרייטה סולד. נוצלו יפה הקוים הגרפיים של שחור ולבן.
טוקר מבטיח לתת את כוחו גם בציור הנוף. כאן, כמובן, יצטרך להתגבר על כמה קשיים טכניים, אשר העיקרי הוא – הבלטת ציור הנוף על חשבון האפקטים של השיש. ניסיונו של טוקר דורש כוח התמדה רב וגם השתלמות במלאכת הציור, הנצחת ציור באבן יכולה להתבטא במלאכת ההעתקה גרידא (ואין כמובן לבטל את ערכה של העתקה טובה מגדולי הציור), אולם – מה רב ערכה, אם היא פרי לימוד, הסתכלות , אם היא יצירה הנובעת מהלב.
ניסיונו האמנותי של טוקר הרבה ברכות צפונות בו, ולואי יוסיף להתעמק במלאכתו ולראות ברכה עוד.

אינג', דוד דודוביץ'
"דבר" יום ד', ה' אייר תש"ב, 22.4.42

אמן יוצק דיוקנאות בשיש

פני רוזוולט מעודנים רוחניים כולם נשקפו מתוך לוח השיש המגוייד והמוכתם. אור נרות השבת שבערו בחדר, שנהפך הפעם לאולם תערוכה קטן, הוסיף ארשת מיוחדת לדיוקן. לוח השיש עמד בפינת החדר באחד הבתים הישנים שבפתח-תקוה, שבו דר האיש היוצק את תמונותיו דיוקנאותיו בשיש מלאכותי מעשה ידיו והמצאתו . שם האיש – ש. טוקר.
זו המצאה שעליה תפארתו של האיש הזה. כיצד הגיע אליה? מאליו. טייח ותיק הוא בארץ ועובד בעבודות בטון, ומכאן דרכו להמצאותיו השונות בשטח הכשרת חמרי בנייה חדשים מן החומרים במצויים במקום. וטובים הם וחדישים הם, וממציאם דורש עליהם פטנטים. "אלא שביקשתי לצרף כמה מהמצאותי לפטנט אחד, מפני שכל פטנט עולה ביוקר רב, וידי אינה משיגה" – אמר האיש. אך גולת הכותרת של המצאותיו הוא השיש האמנותי ויציקת דיוקנאות בשיש זה.
ומי שזכה לכך, דיוקנו נשאר לנצח בתוך השיש הזה. אין כאן לא חריטה ולא צביעה אלא יציקת דמות על ידי הרכב חומרי מלט וצבעי אוקסיד, כלומר, יחד עם היציקה (כמו כל יציקת בטון) מתהווה דמות האדם, והשישי האמנותי הזה, אין מראה החיצוני שונה מכל שיש אחר. כל הגידים והכתבים הטבעיים עשויים בו להפליא. ולאחר גמר המלאכה בא הליטוש והרי גם תמונתו של האדם שבתוכו נילטשת והיא מבריקה אחר-כך.
"כיצד נעשה הדבר?" שאלתי אותו, אך כמו כל ממציא אחר, הוא משיב לי חצאי דברים, שקשה להבין בהם את דרך היצירה הזאת. בחצר, מאחורי הבית, בית המלאכה שלו - סוכת קרשים ללא חלונות. רק מבעד לסדקי הקרשים נופל האור מן החוץ. על גבי האבנים. דרך העבודה היא מכבשונו של האמן.
הנה כמה דיוקנאות של צ'ארצ'יל, שלוש מהם – כשלראשו חבוש כובעו השחור מורם חתותרת, ועל ידי כך מקבלים פניו ארשת של נוקשות והחלטיות. ולידו צ'ארצ'יל הלבוש חליפת ערב שחורה, ראשו ללא כובע, ופניו המוארים כאילו נלקחה מתוכם הנוקשות, והנה דיוקנה של הגב' הנריאטה סולד. הפנים רק בשחור ולבן, שערות שיבה ועיניים הצופות מרחקים.
"שלוש שנים נמשכו עבודות ההכנה" אמר ה' טוקר, וכמו כל אמן גם הוא משתוקק להכרת בציבור, לראות ברכה בעמלו.
פורסם בעיתון "הארץ" יום ה', כ"ג חשוון תש"ב 13.01.1941

ש. טוקר - האמן - האומן

שמואל טוקר ז"ל האמן – האומן
פתיל חייו של שמואל טוקר ניתק ב- 15.2.69 והוא עדיין מלא חיים, מחשבות, רעיונות ותכניות ליצירות חדשות בשטח האמנות המיוחד לו אשר סיגל לעצמו ובחומרים המיוחדים אך לו, אשר מהם יצק דיוקנות ויצירות אמנותיות אחרות. לצערנו, עם הסתלקותו לקח עמו את סוד הרכב החומרים המיוחדים, ואבד לנו אמן דגול ובעל שם עולמי.
שמואל נולד בשנת 1903, בעיירה היהודית סלוצק, שליד העיר מינסק ברוסיה, בבית הוריו שררה אוירה יהודית ציונית, והשפה העברית הייתה שגורה בפיו עוד בחוץ לארץ. בגיל צעיר שם פעמיו לארץ ישראל והגיע לכאן בשנת 1920. הימים ההם – ימי העלייה השלישית, והעבודה לא הייתה מצויה. הוא מצא תעסוקה לתקופות קצרות בסלילת כבישים בסביבות חיפה, ובעבודת בניין. אותה עת היה גר בחיפה. שמואל היה מראשוני הטייחים בארץ ומהמעולים שבהם שחינוך מאות רבות של טייחים. במקצוע זה עבד שנים רבות ונדד בעל רחבי הארץ כמו פועלי הבניין האחרים.
התגלותה של הנשמה היתרה אצל האמן
באותם ימים החלו לבנות ולפתח את הדר הכרמל שבחיפה בנייני פאר צצו על הר הכרמל. המהנדסים רצו לייפות את חזיתות הבניינים על יד התזה דקורטיבית, בחומרים שונים ובשלל גוונים. בשטח זה גילה שמואל ידיעה רבה. הוא חונן בטעם עדין ועין חדה והשקיע בכך הרבה מחשבה. המציא המצאות והכין הרכבים ותרכובות מעשה ידיו המבורכות. בכך קנה לו שם והפך לטייח המבוקש ביותר בכל האזור. הוא חש בדחף פנימי ובהתעוררות רוחנית ליצור. קם להתחיל במעשה. בכוחות עצמו, ללא השכלה והכשרה קודמת, החל לחפש את דרכו ונשמתו ביצירותיו. רעייתו, אהובה אשר עודדה אותו כל השנים וליוותה אותו בהערכה, בהערצה ובחרדת קודש, מספרת שלפני כל יצירה חדשה היו לו חבלי לידה והתלבטויות רבות. לא פעם ניפץ וניתץ יצירה גמורה אשר בעיניה הייתה מושלמת אבל בעיניו לא. כאשר הצליח להוציא תחת ידיו יצירה מושלמת היה שואל אותה, האם את שומעת רחש, נשימה , וכוח חים באבן היצוקה!" ואמנם רוב יצירותיו הן דיוקנות המתנוססים לתפארת בבירות העולם ובמקומות המכובדים ביותר, כמו של צ'רצ'יל באוסטרליה, של רוזבלט במוסיאון הלאומי בארה"ב, ג'ורג' מיני במרכז האיגודים המקצועיים בוושינגטון, הנרייטה סולד בהר הצופים, ברל כצנלסון בבית ברל, משה שרת בבית שרת בפתח-תקווה, ד. דובינסקי בבאר-שבע ועוד ועוד. נוסף לאלה יצק מפות ישראל מרהיבות ואריחים שונים המשמשים לציפויים דקורטיביים על קירות וחזיתות בתים ולקישוטים אמנותיים ביתיים.
שמואל האיש
על מבנה גוף רחב ומוצק נח ראש גדול ועגלגל. פניו הביעו תמימות, וטוב לב, בת שחוק ריחפה תמיד על שפתיו. היה מאושר ושמח בחלקו. עיניו היו ערניות, קורנות, זוהרות ויחד עם זאת חולמניות. עדין נפש, נעים הליכות, שקט וקולו בנחת נשמע. על איש כזה אפשר לומר שהינו אחד מל"ו הצדיקים בעולם. ניתק את עצמו כמעט מהחומרנות ומהגשמיות, כולו היה רוח, כולו נשמה,. כסף ועושר לא חמד בקושי פרנס את משפחתו. דירתו השכורה צנועה הייתה וכל מה שיש בה מעשה ידיו הוא. הופתעתי כאשר נודע לי שגם דירה זו אינה שלו.
וכך בשנת 1939, מאז שעבר לגור לפתח-תקוה, חי לו האיש בעולמו הרוחני, בעבודתו וביצירותיו הנוצרות בפינה בחצר במחסן קטן המט ליפול. בכלים מעטים, אבל בכשרון רב, בלהט ובחדוות היצירה. שמואל העניק לנו ולעולם אמנות ספציפית ועד כה לא קם שני לו. זכה להערכה ולפרסום כמעט עולמי. רבים וחשובים ביקרו בדירתו הקטנה והצנועה.
כך חי לו אמן גדול ודגול, בדוחק ובתנאים קשים. מותו סימל את דרך חייו. הסתלק מהעולם הזה בשקט, בלי להכביד, בלי להטריד אפילו את המקורבים והאהובים עליו, הוא מת מיתת נשיקה.
יהא זכרו ברוך בתוכנו!
דוד מרנץ

פורסם ב"יסודות" מס' 108-109 , ניסן תשכ"ט, אפריל 1969

שמואל טוקר - ממציא

דויד זכאי על שמואל טוקר

יכולתי לכתוב היום על – הבחירות למשל, ואמרתי מוטב ואכתוב על נסיעה אחת שלי לפתח-תקוה, ביקור שביקרתי בביתו של פועל אחד. טייח אני - הציג עצמו – ונשתגעתי. זה כשלוש שנים מאז ימי הפרוספריטי נכנסה בי רוח שטות לחשוב, כי הרה אני ועומד ללדת לא עשיתי דבר. רק טיפחתי בקרבי את העתיד להיוולד. כל מה שאגרתי לי בימים הטובים ההם כבר נאכל עד פירור אחרון. לא ישנתי לילות אבל ניצחתי: הריתי וגם ילדתי. בוא איתי ותראה מה...
"עוד אחד – אמרתי בליבי, אבל קמתי ונסעתי. מוטב שאהיה שוטה שעה אחת ולא רשע שאינו נענה לחבר ב"שגעונו" . באתי וראיתי ונוכחתי כי אמנם הרה האיש וגם ילד. אלו אבני השיש המלאכותי, אבן מלט מפליאה בצבעיה הדקים מן הדקים ובעיבודה השלם שלא נראה כמוהו, מלאכת מחשבת שיש בה מ"השגעון" של אמן המקצוע, העידו ברורות על חבלי הלידה של הברייה החדשה – פורטרטים בתוך אבן שיש, הנה פני צ'רצ'יל ורוזבלט, הנרייטה סולד ודב הוז. הנה הם בתוך האבן, ממנה ובה, צבע וצל וגם קו.
ידעתי כי האמן שמואל טוקר , גילה ענף חדש במלאכת אבן-המלט, ולפני עיני מעשה ראשון, אשר ברבות הימים נתפלא: האם היה זמן וענף מלאכה זה לא היה ידעו, ומי הראשון שגילה ואיך הגיע לכך? כי היה זה פועל טייח בארץ-ישראל ש"נשתגע לדבר" ודאי ישתכח כדרך שנשכחו שמותיהם של ממציאי רוב הכלים המשובחים שאנו משתמשים בהם.
עודדתי את רוחו של האיש והנחתי את דעת אשתו. לא לשווא היו חבלי הלידה הארוכים. זה הקטן גדול יהיה ורבים יבואו לצריפכם לראותו וישתוממו, ולא עוד אלא שראוי לכם להביאו בין הבריות ולהראותו ולעשותו תערוכה. ושכרכם לפניכם.
(התפרסם במדור קצרות בעתון "דבר" 1941)