פני רוזוולט מעודנים רוחניים כולם נשקפו מתוך לוח השיש המגוייד והמוכתם. אור נרות השבת שבערו בחדר, שנהפך הפעם לאולם תערוכה קטן, הוסיף ארשת מיוחדת לדיוקן. לוח השיש עמד בפינת החדר באחד הבתים הישנים שבפתח-תקוה, שבו דר האיש היוצק את תמונותיו דיוקנאותיו בשיש מלאכותי מעשה ידיו והמצאתו . שם האיש – ש. טוקר.
זו המצאה שעליה תפארתו של האיש הזה. כיצד הגיע אליה? מאליו. טייח ותיק הוא בארץ ועובד בעבודות בטון, ומכאן דרכו להמצאותיו השונות בשטח הכשרת חמרי בנייה חדשים מן החומרים במצויים במקום. וטובים הם וחדישים הם, וממציאם דורש עליהם פטנטים. "אלא שביקשתי לצרף כמה מהמצאותי לפטנט אחד, מפני שכל פטנט עולה ביוקר רב, וידי אינה משיגה" – אמר האיש. אך גולת הכותרת של המצאותיו הוא השיש האמנותי ויציקת דיוקנאות בשיש זה.
ומי שזכה לכך, דיוקנו נשאר לנצח בתוך השיש הזה. אין כאן לא חריטה ולא צביעה אלא יציקת דמות על ידי הרכב חומרי מלט וצבעי אוקסיד, כלומר, יחד עם היציקה (כמו כל יציקת בטון) מתהווה דמות האדם, והשישי האמנותי הזה, אין מראה החיצוני שונה מכל שיש אחר. כל הגידים והכתבים הטבעיים עשויים בו להפליא. ולאחר גמר המלאכה בא הליטוש והרי גם תמונתו של האדם שבתוכו נילטשת והיא מבריקה אחר-כך.
"כיצד נעשה הדבר?" שאלתי אותו, אך כמו כל ממציא אחר, הוא משיב לי חצאי דברים, שקשה להבין בהם את דרך היצירה הזאת. בחצר, מאחורי הבית, בית המלאכה שלו - סוכת קרשים ללא חלונות. רק מבעד לסדקי הקרשים נופל האור מן החוץ. על גבי האבנים. דרך העבודה היא מכבשונו של האמן.
הנה כמה דיוקנאות של צ'ארצ'יל, שלוש מהם – כשלראשו חבוש כובעו השחור מורם חתותרת, ועל ידי כך מקבלים פניו ארשת של נוקשות והחלטיות. ולידו צ'ארצ'יל הלבוש חליפת ערב שחורה, ראשו ללא כובע, ופניו המוארים כאילו נלקחה מתוכם הנוקשות, והנה דיוקנה של הגב' הנריאטה סולד. הפנים רק בשחור ולבן, שערות שיבה ועיניים הצופות מרחקים.
"שלוש שנים נמשכו עבודות ההכנה" אמר ה' טוקר, וכמו כל אמן גם הוא משתוקק להכרת בציבור, לראות ברכה בעמלו.
פורסם בעיתון "הארץ" יום ה', כ"ג חשוון תש"ב 13.01.1941
זו המצאה שעליה תפארתו של האיש הזה. כיצד הגיע אליה? מאליו. טייח ותיק הוא בארץ ועובד בעבודות בטון, ומכאן דרכו להמצאותיו השונות בשטח הכשרת חמרי בנייה חדשים מן החומרים במצויים במקום. וטובים הם וחדישים הם, וממציאם דורש עליהם פטנטים. "אלא שביקשתי לצרף כמה מהמצאותי לפטנט אחד, מפני שכל פטנט עולה ביוקר רב, וידי אינה משיגה" – אמר האיש. אך גולת הכותרת של המצאותיו הוא השיש האמנותי ויציקת דיוקנאות בשיש זה.
ומי שזכה לכך, דיוקנו נשאר לנצח בתוך השיש הזה. אין כאן לא חריטה ולא צביעה אלא יציקת דמות על ידי הרכב חומרי מלט וצבעי אוקסיד, כלומר, יחד עם היציקה (כמו כל יציקת בטון) מתהווה דמות האדם, והשישי האמנותי הזה, אין מראה החיצוני שונה מכל שיש אחר. כל הגידים והכתבים הטבעיים עשויים בו להפליא. ולאחר גמר המלאכה בא הליטוש והרי גם תמונתו של האדם שבתוכו נילטשת והיא מבריקה אחר-כך.
"כיצד נעשה הדבר?" שאלתי אותו, אך כמו כל ממציא אחר, הוא משיב לי חצאי דברים, שקשה להבין בהם את דרך היצירה הזאת. בחצר, מאחורי הבית, בית המלאכה שלו - סוכת קרשים ללא חלונות. רק מבעד לסדקי הקרשים נופל האור מן החוץ. על גבי האבנים. דרך העבודה היא מכבשונו של האמן.
הנה כמה דיוקנאות של צ'ארצ'יל, שלוש מהם – כשלראשו חבוש כובעו השחור מורם חתותרת, ועל ידי כך מקבלים פניו ארשת של נוקשות והחלטיות. ולידו צ'ארצ'יל הלבוש חליפת ערב שחורה, ראשו ללא כובע, ופניו המוארים כאילו נלקחה מתוכם הנוקשות, והנה דיוקנה של הגב' הנריאטה סולד. הפנים רק בשחור ולבן, שערות שיבה ועיניים הצופות מרחקים.
"שלוש שנים נמשכו עבודות ההכנה" אמר ה' טוקר, וכמו כל אמן גם הוא משתוקק להכרת בציבור, לראות ברכה בעמלו.
פורסם בעיתון "הארץ" יום ה', כ"ג חשוון תש"ב 13.01.1941
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה